לפעמים בשעות הלילה המאוחרות, כשקצת קשה להירדם, חוזרת אלי אישה קשישה קטנטנה שפגשתי בסופר לפני זמן רב מאד. היא חיפשה את הפטרוזיליה ואני לוויתי אותה בנימוס לאגף הירקות.
 "את נשואה?"- היא חקרה, "כן" עניתי, "כמה זמן?" "4 שנים","יש לך ילדים?" "עדיין לא", "ולמה לא?" "כי עוד לא גילינו איך עושים אותם!".    
כמו שמקובל ברב תרבויות העולם הורות הוא שלב מובן מאליו בקורות החיים של האדם המצליח בעולם המודרני. הילדים שלנו משמשים כתשובה לצורך של האדם בהמשכיות, ניצחון לעובדה כי אנחנו בני תמותה. כשנתקעים בשלב זה ברור שמדובר בכישלון אישי. אתה בחוץ. לא שייך. לבד ומבודד. בעיית פוריות גורמת לירידה בביטחון העצמי, איבוד שליטה וזהות וגם לרגשי בושה ואשמה. מצב רגשי מסוג זה משפיע לשלילה באופן הרסני על יחסים במעגלי משפחה וחברה קרובים ורחוקים.  
והשקט, השקט הנורא מכל שעוטף אותי כלואה בתוך בועה אטומה. לא מספרת, כי מה; הרי זה לא כבוד גדול לפרסם שאני לא מסוגלת לבצע מה שחתולי הזבל עושים כל כך בקלות.  
הבעל? כבר מספיק סובל להיות "בלי" בגללי ועוד להטריד אותו במצוקה שלי... מה פתאום! חברות נפש נמנעות מלספר לי על חוויות הריון ולידה ובביקורים הילדים שלהן משום מה תמיד עסוקים במקום אחר.  
נכון, לא היה לי מחזור סדיר אבל הרופא שאמא שלי לקחה אותי אליו אמר שאין מה לדאוג, כמה כדורים והכול יסתדר. הסתובבתי שנה בין הרבה רופאים שבחלקם זלזלו: "מותק, את בקושי בת 20, מה את נלחצת?", או לקחו את עצמם נורא ברצינות. לבסוף  אצל רופא מספר 4 או 5  מצאתי אוזן קשבת עם תוכנית עבודה מסודרת.  
יום טיפול מתחיל בבדיקת דם מוקדמת,  באמצע היום אולטרא-סאונד לבירור מצב הזקיקים בשחלות. אחר הצהרים השגת תשובות מעבדה ובערב רדיפה אחרי הרופא לקבלת הוראות מינון לזריקה הבאה. ועכשיו לאחות לדקירה היומית. ההתעסקות הבלתי נלאית, ללא הפסקה בטיפול גורמת למתח ושחיקה רגשית הולכת וגוברת המשפיעה לאורך זמן על כל תחומי החיים. כל זה בנוסף לסבל הפיזי ותופעות הלוואי של התרופות כמו בחילה, פריחה בעור, עליה במשקל, סחרחורות, בעיות עיכול, עייפות יתר מתמשכת ועוד. ואין אפילו אפשרות ליהנות מלהיות "חולה", להתכרבל במיטה עם ספר וכוס תה חם.  הרי בעיית פוריות היא לא מחלה.
כך עוברות השנים, טיפול אחר טיפול וגם ניתוח בשתי השחלות, ללא הצלחה. הרופא המטפל בהחלט איש נחמד אך לא חושב לבקש התייעצות נוספת או לשלוח את בעלי לבדיקות. הרי ברור שהבעיה שלי.  
אני מתכווצת יותר ויותר לתוך עצמי, בטלטלה בין ייאוש לתקווה, בין אמונה בחיים והרצון למות. הבעל מתמודד בדרכו, לא מדבר על כאב, רק על אהבתו אליי. אבל אני כבר לא שומעת. אותי אהבתו כבר לא מעניינת. אני היא זו שמונעת ממנו להגשים את החלום להורות. הגיע הזמן ללכת. עוד מעט נשואים 10 שנים, ההלכה מאפשרת גט נקי. כך עובר עוד קיץ עם ניסיון דיקור סיני כושל ועוד התייעצות ללא תוצאות עם המומחה  הכי הכי בתל-אביב.  
ראש השנה בבית הכנסת, עיניים יבשות ותשושות מדמעות שווא. הסידור הפתוח מזמין אותי לתפילה אך הכתב שקוף. אני לא יכולה יותר. מספיק. בשביל מה להתפלל? סוגרת את המחזור ובתירוץ של כאב ראש הולכת הביתה.  
מתוך הגינות לבעלי לא ביטלתי את התור הבא. ד"ר נרי לאופר מעלה רעיון חדש, שונה, אפילו מבטיח. צועדים לקראתו, ביחד, בעלי מלא באופטימיות הכול כך אופיינית לו ואני בחיוג אוטומטי מאחורי קיר עבה של אדישות. מערכת הגנה משופשפת מונעת ממני גישה לניצוץ בתוכי שעדיין יודע מילים של תקווה וניצחון.  
כשהתבשר לי שאני בהריון לא האמנתי, כשנודע לי שיש שניים לא האמנתי וכשנולדו לנו שתי בנות מקסימות עדיין לא האמנתי. ואם יום אחד בסופר אני שוב אפגוש את קשישת הפטרוזיליה שלי והיא תשאל "יש לך ילדים?", ייקח רגע עד שאוכל לענות "כן- יש, שתיים!".   פעם בשיחה על כוח התפילה גיליתי לבעלי את האמת מאחורי בריחתי באותו ראש השנה, חודש לפני שנכנסנו להריון. "אירוני לא?"  שאלתי אותו, והוא בחיוך ענה לי "אם רק היית מפסיקה לנדנד לו קודם...."